הEPSON RED SEA היא תחרות צילום יוקרתית לצילום תת-ימי המתקיימת מזה 6 שנים ברציפות באילת.התחרות נחשבת כיום לאחת התחרויות היוקרתיות בעולם הצילום התת-ימי ומושכת אליה עשרות רבות של צלמים, מקצוענים וחובבים מכל קצוות תבל.גם השנה בנובמבר 2010 תתקיים התחרות.אז למה רשמתי בכותרת 2009? כי זו השנה בה השתתפתי לראשונה בתחרות זו ואף זכיתי במקום הרביעי בעולם ב 2 קטגוריות שונות מבין 170 הצלמים שהשתתפו. לפני שנתקדם ואספר לכם על התכניות שלי לתחרות השנה, חשוב לי לספר את סיפור התחרות של 2009- הנה זה מגיע:
ב4 השנים הראשונות בהן התקיימה התחרות לא השתתפתי.או שלא הייתי בארץ או שהייתי עסוק מידי. באמצע 2009 פגשתי בחורה מקסימה בשם אילנה שהיא מתעמלת אמנותית עם יכולות גוף מדהימות. לאחר שראיתי תמונות שלה מעל המים היה לי ברור שאני רוצה לצלם אותה תחת המים .החלטתי שאם הצילום איתה ילך כמו שאני רוצה, השנה אני נוסע איתה לתחרות באילת ומתחרה אפילו שאין קטגורית צילום אנשים תחת המים.הצילומים עם אילנה היו מדהימים ובנובמבר 2009 נחתתי באילת ונרשמתי לתחרות.כשנכנסתי למועדון הצלילה בו מתרכזת התחרות נדהמתי. עשרות על עשרות של צלמים על ציודיהם, מכל רחבי העולם הגיעו להתחרות. ציוד צילום מהמובילים שיש, צלמים בעלי תארים וניסיון שהפתיעו אותי מאוד,והכי בולט, בתוך כל אוירת הכיף הזו,החברה הגיעו עם כוונות מאוד רציניות , הם לא באו לשחק, הם באו להתחרות ולזכות.הגישה שלי היתה שונה, 2 צלילות ביום, הכל ברגוע ובכיף,לא מענינת אותי הזכיה(כן?אז מה אתה עושה פה??) אני באתי להנות .
 |
| התמונה איתה זכיתי במקום הרביעי |
החלטתי שביומיים הראשונים אני מצלם טבע, אין טעם להשתתף בתחרות ריצה כשאתה הולך על הידיים נכון? וביום האחרון לצלם את אילנה.שתיתי עוד קפה, הכנתי את הציוד לאיטי ומסביבי כמו כוורת דבורים הומה הצלמים יוצאים מצלילה , מחליפים סוללות ומיכל ומיד חוזרים למים בכדי לא לפספס אף שנייה בה אפשר לצלם עוד תמונה. ואני מה כפת לי? אמרנו ברגוע לא? כל הרגוע הזה החזיק מעמד בערך שעה.היצור התחרותי שבי לא יכל לסבול את כמות הצלילות והתמונות המדהימות ששאר המתחרים צילמו. ביום הראשון תפרתי 8 שעות נטו תחת המים וכך גם ביום השני.צולל ומצלם, צולל ומצלם, נצמד לסלע 40 דקות בלי לזוז רק כדי לירות בדיוק בשנייה שהדג שאחריו אני עוקב יזיז את הראש לתנוחה הרצויה. עוד מיכל אויר מתרוקן ועוד פלאש נכנס לטעינה. הייתי בטירוף וכך גם כל מי שמסביבי. את חליפת הצלילה קילפתי מעלי רק לפני השינה וציוד הצילום שלי ירה כמו משוגע.עוד אתר ועוד חיפוש אחרי התמונה הבאה.בסוף כל יום פורק את מאות התמונות למחשב וכבר לא יכול לחכות ליום הצילום הבא.רכבת הרים מטורפת, אנרגיות מדהימות ואדרנלין ברמות גבוהות.יום התחרות השלישי והאחרון הגיע,עדיין מאוד התלבטתי אם כדאי לצלם את אילנה מכיוון שמבירור שעשיתי עם מארגני התחרות הבנתי שאני מבזבז את הזמן. זה נחמד לצלם אנשים במים אמרו לי,אבל זו תחרות של צילום טבע... כך הסבירו לי בעדינות.החלטתי ללכת על זה בכ"ז, אילנה הגיע לאילת ובבוקר יום התחרות השלישי נכנסנו למים. אני עם ציוד צלילה וחליפה ואילנה עם בגד גוף של מתעמלות.נובמבר במים של אילת , המים לא חמים בלשון המעטה ואילנה קופצת למים באיזור גשר הנסיכה.קרררר, לה קר לי פחות.כבר מחוץ למים החלטנו על אילו תמונות אנחנו מצלמים בכדי לא לבזבז זמן במים הקרים והתחלנו לצלם.אילנה האלופה עשתה כל מה שצריך בצורה מושלמת ואחרי שעה במים כשהודעתי לה שסיימנו, אמרה לי שלדעתה צריך עוד קצת בכדי להיות בטוחים שיש את התמונה.הבחורה באה לעבוד.אבל אני כבר ידעתי שיש לי את התמונה שרציתי, אחרי כמה שנים של צילום יש רגע קסום בו אתה לוחץ על הכפתור ורואה את הכל מתחבר בדיוק לדבר הנכון. לפעמים זה לוקח שעתיים ולפעמים 2 דקות. בכל מקרה אחרי הרגע הזה כבר אין טעם לצלם יותר, ככה זה לפחות אצלי.ואני ידעתי שיש לי את התמונה. האמת, זו היתה אחת הראשונות שצילמתי עם אילנה והמשכתי בעיקר כי היה לי קשה להסביר לבחורה שהגיע במיוחד מת"א שאחרי 5 דקות במים לא צריך לצלם יותר.
זהו, נגמרו 3 ימי הצילום, כל מה שנשאר כעת זה לבחור 5 תמונות , להגיש לשופטים ולחכות לטקס הענקת הפרסים ומסיבת הסיום.אז זה לא כזה פשוט.התיישבתי מול הלפטופ שלי ופתחתי את התמונות, אלוהים אדירים, יותר מ1000 תמונות מהן אני צריך לבחור 5.את המיון סיימתי 5 שעות אח"כ. עוד תמונה שויתרתי עליה, עוד התלבטות, ואולי דוקא את זו ולא את ההיא?מאוחר בלילה הקאתי 5 תמונות לתיקיית השיפוט הסופית,4 תמונות טבע ואחת של אילנה.והרגשתי חרא... הרגשתי מוזר,הרגשתי מרוקן. לעולם לא אדע באמת אבל נראה לי שככה מרגישה יולדת אחרי 20 שעות בחדר לידה.האדרנלין ששטף אותי ב 3 ימי התחרות נעלם בשנייה אחת, האנרגיה שלי ליקקה אבק מהרצפה והרגשתי מעין עצבות ובדידות איומה .ה"דאון" היה מטורף.לא היה לי חשק לשום מסיבת סיום ושום טקס פרסים לא הדליק אותי.באותו הרגע ארזתי את הציוד וחזרתי לת"א.
שמות הזוכים במקומות הראשונים התפרסמו כמה ימים אח"כ.שלי לא הופיע שם.כשבוע לאחר התחרות נכנסתי לאתר האינטרנט של התחרות סתם בכדי לראות מה צילמו האחרים.ככה בדרך אגב הסתכלתי גם על המקומות השני, השלישי והרביעי.... השם שלי נצנץ שם. חשבתי שאני מדמיין, בדקתי שוב, עדיין אני.סגרתי ופתחתי את האינטרנט וחזרתי לאתר התחרות, עדיין אני.חברים יקרים, אין לי מילים לתאר את ההרגשות שאחזה בי. תמונה שלי זכתה במקום הרביעי בעולם , ולא בקטגוריה אחת אלא ב2.ומה שהיה הכי מדהים בכל הסיפור הזה שהתמונה היתה התמונה של אילנה.... אוחחח איזה כיף.לזכות במקום הרביעי מבין עשרות הצלמים המובילים בעולם בתחום הצילום התת-ימי ועוד בסגנון צילום שאין לו אפילו קטגורייה.... ייייישששששש, צרחתי, קפצתי ,התרגשתי ורצתי לספר לחברה כמו כל בחור ממוצע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה