18 בנוב׳ 2010

תחרות הצילום EPSON RED SEA 2010

שירן בדרך לצילום
אהלן, בסוף שבוע שעבר חזרתי מתחרות הצילום EPSON RED SEA 2010 שהתקיימה זו השנה השישית באילת. אודות התחרות הרחבתי כבר בפוסט קודם EPSON RED SEA 2009 . בפוסטים הבאים אכתוב על העבודה הטכנית בקטגוריות בהן השתתפתי, על השותפים המדהימים למסע ועוד. כאן בא לי לחלוק רגשות ותחושות שעברתי בתחרות הזו. ולא, אל תכינו את הממחטות. על התחרות בקצרה:3 ימים של צלילות בהם מצלמים כמון מטורפים מתחת למים. כמו תייונים, נכנסים ויצאים מצלילות שוב ושוב, מטעינים סוללה , מחליפים כרטיס זיכרון, מיכל חדש וחוזרים לצלול. גם השנה התחושות היו מעולות, האוירה הייתה מצוינת והארגון, כל הכבוד לארגון התחרות.את התמונות שמצלמים אסור לערוך בשום תוכנת עריכה ולו גם את התיקונים הקטנים ביותר, מה שצילמת זה מה שיש.100 צלמים מכל העולם וכמובן מישראל שמתחרים על פרסים כספיים מכובדים ולא פחות חשוב, תהילה.השנה לראשונה הוספה קטגורית צילום אופנה תחת המים לתחרות ובה אני השתתפתי. בנוסף הגשתי סרט לקטגוריית הוידיאו.נקפוץ רגע לסוף התחרות, טקס הענקת הפרסים.לראשונה בחיי הרגשתי התרגשות מסוג זה. אחרי כל העבודה הקשה אתה מאוד רוצה לזכות. הגשתי את התמונות שבחרתי לייצג אותי ולא ידעתי מה המתחרים הגישו עד יום הטקס. התחושות נעות בין התרגשות וציפייה לבין הכנה לאכזבה , בין התחושה שהפעם זה אתה שמנצח לבין הרצון להרגיע את עצמך ע"מ לא להתאכזב יותר מידי כשלא שמך יקרא לבמה. מבין כל הצלמים שהגישו מועמדות לקטגוריה, רק 5 מועמדים לפרס ורק 1 מהם יזכה במקום הרשון ויקח את הפרס.
הטקס התחיל ושמות המועמדים הוקראו קטגוריה אחר קטגוריה. בתור בעל עסק הקובע מדיניות לעצמו ולסובבים אותי, בתור אחד שרגיל לשלוט ולהחליט לגבי הצעד הבא הדרך ולפעמים גם התוצאות, תחושת חוסר הוודאות חדשה לי ולא מוכרת. זה לא משא ומתן בו אני קובע את הכללים או מתכופף לשל אחרים. זו גם לא תחרות ספורט שהניקוד בה נקבע בצורה מאוד ברורה , זו תחרות בה אתה מגיש את נשמתך לכמה שופטים שיכולים לאהוב או עלולים לשנוא את עמל כפיך.
.כמה שמחתי כששמי הוצג כמועמד בקטגוריות אליהם הגשתי תמונות וסרטים, קטגוריית האופנה והוידיאו. כמה הופתעתי שתמונה שצילמתי הייתה מועמדת לפרס חביב השופטים אליו בכלל לא כיוונתי.כמה מוזר הטעם בפה כשלא שמך נקרא לקבל את הפרס..... בדרך הביתה היו לי 4 שעות נהיגה להבין מה אני מרגיש.
מיכאל המעצב ואילנה מתכוננים לכניסה למים
הרגשתי שהתבגרתי,  זה שלא זכיתי לא הצליח להאפיל על 3 ימים נפלאים של לעשות נטו את מה שאתה אוהב. בלי ניירת, בלי לקוחות, בלי טלפונים, רק לצלול ולצלם.טעמו של הפרס בוודאי מתוק מדבש, אולם רק כתוספת מדהימה לעשייה הכ"כ מהנה.שמחתי לגלות שכשזה נטו היצירה ואני(וכל שותפי למסע כמובן) אני עדיין מאוהב במקצוע שלי כמו ביום הראשון. גיליתי שעבורי התחרות הזו היא כמו חופשת צילום מרוכזת , כמו הדבר עבורו התחלתי את דרכי אז מזמן כשחלמתי על צילום תת-מימי כמקצוע.הסתבר לי שהתחרות הזו חשובה לי ולו רק כתירוץ לכמה ימים בשנה לעזוב הכל ולעשות מה שאני באמת אוהב.

תגובה 1:

אנונימי אמר/ה...

Lately it is very tough to come across advantageous resources.
I have been searching on-line for countless hrs these past
days, nevertheless I never encountered any kind of enlightening posting
like yours. Thx but also continue what you're doing!
Take a look at my site : penile extender